בן זוגך עבר שבץ מוחי - איך תשמרי על עצמך

מאירה בת 65 הגיעה אלי דרך מכרה משותפת. לא לגמרי מבינה שזה המקום הנכון עבורה.

היא אשה משכילה, לבושה בטוב טעם , ונראית עייפה מאד. עיגולים שחורים מתחת לעיניה. למרות שלשאלתי היא ישנה בסדר בלילות.

מספרת לי במשפטים קצרים את הסיפור שלה. בן זוגה עבר שבץ מוחי לפני שנתיים. הוא מבוגר ממנה במספר שנים, כן הוא מדבר בסדר, כן הוא קומוניקטיבי, איש שיחה, הכל יחסית בסדר, כמובן שמתקשה בתנועה , יש לו עובד שמסיע אותו בכסא גלגלים לאן שצריך. הוא לא נוהג, והיא מביאה אותו ברכב שצריך.

אני מנחשת שהיא חושבת שאני לא יכולה להבין אותה, אף אחד לא יכול, רק מי שהיה במקום הזה. ואני מבינה אותה לגמרי, כי הייתי במקום הזה אבל היא לא יודעת את זה. אני מהססת אם לספר לה. אנחנו כפסיכולוגים לא אמורים לדבר על עצמנו כדי לא להסיט את נושא השיחה. אם היא תדע שהייתי במקום הזה, היא תרצה קרוב לודאי לשמוע פרטים, ובעיקר כיצד התמודדתי. מה עשיתי. והרי אני יודעת שאין אדם דומה למשנהו ולכל אחד דרכים משלו להתמודד. אי אפשר פשוט להעתיק פתרון ממישהו אחר ולהניח שהוא יעבוד אצלך,

מדוע ? מפני שאנו כה שונים זה מזה כבני אדם, והבעיות שונות, מערכות היחסים שונות. רב השונה על הזהה.

פעם הכרתי אשה שבעלה עבר שבץ מוחי, והפתרון שלה היה הקמה מסגרת חברתית שהיתה חסרה באזור שלהם כדי שיהיה לו לאן ללכת בשעות הבוקר ויפנה לה שעות בהן היא יצאה לעבודה בראש שקט מבלי לדאוג. הפתרון הוא אינדיבידואלי למידת הכוחות, היצירתיות, העזרה מהסביבה ועוד בלי סוף גורמים.

מאירה כבר ספרה את הסיפור שלה לכל מיני רופאים, מטפלים, מרפאים בעיסוק, מטפלים בדיבור, הידרותרפיה, פיזיוטרפיה. היא כבר שמעה מכל שכניה ומכריה את מי הם הכירו או שמעו שאולי היתה לו פעם בעיה דומה או שונה. היא כבר קבלה אין ספור הסברים משוחרי טוב, לכיצד היא צריכה להבין את בעלה, כי קשה לו, כי לא קל להיות נכה, שהוא כועס בגלל שרע לו..... מסבירים לה שוב ושוב עד כמה היא צריכה להיות סבלנית ומכילה ולהבין אותו. כן כבר אמרתי. השיחות האלו מתישות, היא מביטה בכל בעלי העיצות האלו וחושבת בלבה: למה הם חושבים שהם מחדשים לי משהו? לא אומרת זאת בקול רם, לא להעליב. היא יודעת שהכל בא ממקום טוב, אבל אנשים פשוט לא מבינים ולא יודעים איך לעזור.

מאירה מותשת. מי אני הפסיכולוגית, שבכלל יכולה להבין אותה? ולמי בכלל יש כוח לדבר שוב על הסיפור הזה, היא לא יודעת מה השאלות שלה בכלל. אני לא יודעת מה לשאול, היא אומרת. אני לא יודעת למה באתי אלייך ולא יודעת על מה לדבר.

בואי נדבר עלייך אני אומרת לה. בואי נוודא יחד שמישהו דואג גם לך במצב הכל כך כואב הזה. והיא בוכה.

סיפור אישי: פעם בבית החולים, ניגש אלי רופא שלא הכרתי, היחיד אי פעם שדיבר אלי ככה ואמר: אני לא מכיר אותך ולא יודע מה קרה לבן זוגך. אבל אני יודע מהנסיון שלי כרופא, שאתן הנשים דואגות לבני הזוג שלכם ושוכחות לדאוג לעצמכן. לצערי, הוא הוסיף, אתן מגיעות אלי אח"כ כפציינטיות. אל תשכחי לדאוג לעצמך. קד קידה והלך.

תודה לך רופא יקר.

שמרו על עצמכן נשים יקרות, אל תשכחו: גם אתן חשובות.